הקלטות נדירות 1960–1967

נחום היימן (עורך התקליטור) מספר על הגבעטרון

עבודתי עם הגבעטרון החלה ביום קיץ לוהט, כשחזרתי מרעיית הצאן על הגלבוע, אז פגשתי את זאב חבצלת, שחזר מספר ימים קודם לכן מהשתלמות באיטליה. בטרם פרק את מזוודותיו הוטל עליו להכין את מופע הפתיחה לציון התחלת הבנייה בשדה בור בן מאות דונמים ליד תל־אביב (המוכר לכולנו היום כ״גני התערוכה – מרכז הירידים והקונגרסים בישראל" של תל־אביב).
זאב (שאותו לא הכרתי אישית לפני אותה פגישה) שמע עליי בחצר המשק והחליט, כנראה, שאני האדם המתאים כמפיק מוזיקלי וכמלחין שיר הנושא של הערב (לאן נושבת הרוח).
טרם נסיעתו לאיטליה שמע זאב על ה״גבעטרון״, והציע כי אפנה אליהם כלהקה האמנותית הפוטנציאלית לצורך המופע.
כמי שחי בעמק, הכרתי גם אני את ה״גבעטרון" כלהקה המלווה בשירתה את חגי הקיבוץ, אך לא כלהקה ”ייצוגית” רשמית.
עוד באותו הערב נסעתי לגבע, ואת רינה פירסטנברג (”האמא של הגבעטרון”) פגשתי למחרת. בגבע היו אז גם מספר צעירים שניגנו בקיבוץ טרם גיוסם לצה״ל, ובדיוק שבו אליו לאחר שחרורם. כך אורגנה פגישה גם עם החיילים המשוחררים הללו, ובמקריות מוחלטת קמה ”חמישיית גלבוע”. למעשה, זה הוא הרגע שבו החלו שבע שנים שבהן הייתי למנהל המוזיקלי, למעבד ולמנצח של הגבעטרון.
היו אלה שנים נפלאות של יצירה, עיבודים וניצוח. במהלכן הרגשתי כי כל פגישה שבועית עם ”הגבעטרון” ועם ”חמישיית גלבוע” הוסיפה לי רובד של ידע ושל ביטחון בעצמי כיוצר וכמעבד.
תקופת עבודתנו המשותפת אופיינה ברוח נעורים של פריצה קדימה. הוזמנו להופעות רבות, והוצאנו כמעט עשרים תקליטי ויניל (צילומי חלק מהעטיפות שלהם מובאים להלן).
עם סיום עבודתי עם הלהקה, לאחר מלחמת ששת הימים (תקופה שהחלה בנובמבר 1959), העברתי את שרביט המנצחים לבא אחריי. להקת ה״גבעטרון" המשיכה מאז את דרכה על שביל הזהב עד לקבלת פרס ישראל על מפעל חיים בשנת 2007.

מתוך אתר העמותה למורשת הזמר העברי