להקת כרמון
בכל מדינה שיש בה מסורת של מחולות עממיים קיימת להקה ייצוגית אשר מביאה את תרבות עמה בזמר ומחול לארצות העולם. “להקת כרמון” היתה במרוצת שנות החמישים והשישים הבולטת מבין להקות המחול הישראלי אשר ייצגה בכבוד וברמה גבוהה את הזמר ואת ריקודי העם שנוצרו בישראל באותה עת.
דמותו היוצרת והדומיננטית של יונתן כרמון הביאה בשנות ה50 וה60 את להקת כרמון לשיאים של ביצוע ואיכות שמעט להקות ישראליות (אם בכלל) הגיעו אליהן בארץ כמובן, ובעיקר מחוץ לגבולותיה של ישראל. קבוצת הרקדנים לוותה תמיד על ידי קבוצה של זמרים (אלה וגם אלה התחלפו אחת לכמה שנים). הלהקה שמרה לאורך שנים על רעננות של ביצוע,שילובים של מחול ושירה ביכולת שמעט להקות התברכו בהן (גיל אלדמע היה אחראי לא במעט להצלחה הזו). יונתן כרמון היה הכוריאוגרף של כנס המחול הראשון בקיבוץ דליה (1947). כוכבים ברמתם של שושנה דמארי, מייק בראנט, אילן ואילנית ורבים אחרים הופיעו תדיר בתכניות הלהקה כאמנים אורחים וזכו לכבוד ולהצלחה גדולה יחד עם מחוללי כרמון.
יונתן כרמון שימש כמנהל אמנותי של התאטרון היוקרתי “אולימפיה” בפריז בין שנות ה60 ועד שנות ה80 וקנה לעצמו מעמד בין לאומי רב חשיבות. עם הווסד פסטיבל המחולות בכרמיאל (1988) הפך כרמון למנהלו האמנותי של הפסטיבל עד שהעביר את “שרביט הניצוח” לשלמה ממן בשנת 2000.
ריקודי עם – מהיכן ולאן?
כנסי המחול בקיבוץ דליה הביאו את דברם וריקודיהם של יוצרים חשובים שפיתחו צעדים בסיסיים ממקורות ישראל, קבעו וקיבעו דרכי רישום של צעדים (“צעד תימני” או “צעדי דבקה” וכדומה) ועד היום משתמשים יוצרי המחולות בשיטות הרישום הנ"ל כשהם ממשיכים לפתח אותם ולקבע רישום של תנועות והרכבי צעדים חדשים.
ולפני שנזכיר מספר שמות של חשובי היוצרים בתחום ריקודי העם, אני מבקש לחלוק כבוד (והדר) למי שבעיני מהווה את “דמות האם” בתנועה למחולות עם הלא היא תרצה הודס. מירצה, יכולת ההדרכה שלה ובעיקר היסודיות בעבודתה כמרכזת המדור לריקודי עם בהסתדרות (וכל זאת בנוסף להיותה “ייקית”) הפכו את המדור (דאז) למרכז של הדרכה, מפגשים, קורסים למדריכים וערבי ריקודים שהתרחשו בעיקר ברחוב וויצמן, במקום שבו נמצא היום המרתף העליון של תאטרון בית לסין.
משם ומן החדר הקטן של תרצה הודס במרכז לתרבות של ההסתדרות יצא דבר המחול הישראלי לכל רחבי העולם.
מקובל לחשוב (ובצדק) כי “ריקודי עם” והמונח “מחול עממי” הם תוצאת התהוות של מאות שנים מעברו של כל עם. אך אצלינו, (כרגיל) אצה לנו הדרך. וזה קורה בהשבחת פרי וירק במכון וולקני (עם תוצאות בכלל לא רעות) זה קורה במכון ויצמן (שוב, עם תוצאות נפלאות) במדעי המחקר הרפואי, הטכנולוגיות, המחשבים וכו’, אז למה לא בריקודי עם?
כנראה גרמה לכך תאוצת ההתפעמות של כולנו מתקומתה של מדינת ישראל ושאר הסיבות אינן חשובות, כי במחולות עם, שירי עם, סיפורי עם וכדומה – רק ההיסטוריה ורק היא ואין בלתה, תקבע מה ישרוד ויהפוך “לעממי אמיתי” ומה לא. ואצלנו בינתיים ממשיכים לייצר ריקודי עם בקצב שלפעמים נדמה כי הריקוד מקדים את יצירת הלחן.
ועתה למספר מניחי יסוד בתרבות המחול העממי; רבים וטובים אפשרו את קיומה של תנועת המחול העממי כפי שהיא קיימת היום ויקצר המצע מלהזכיר את כולם: רבקה שטורמן, גורית קדמן, לאה ברגשטיין, שלום חרמון, אליהו גמליאל, ויקי (איש הדבקות מקיבוץ דליה) ואחרים היו בין מניחי היסוד בראשית שנות החמישים. חברו אליהם לימים יוצרים ברמתם של יואב אשריאל, יענקלה לוי, טובה צימבל, רעיה ספיבק, תמר אליגור, ורבים אחרים.
הצעירים שבחבורה, יוצרי המחולות של שנות האלפיים הם ברובם גם יוצרים מחוננים וגם מדריכים קבועים בחוגים לריקודי עם וכפי שנאמר במקרא, רק ההיסטוריה “תבור את הבר מן התבן” מה שטוב ישרוד ומה שפחות טוב יהפוך לנדבך הכנה של אותם יוצרים למחולות טובים יותר בעתידם המקצועי.
אי אפשר לדבר על ריקודי עם מבלי להזכיר את גיל אלדמע. הוא ואחיו רן אלדמע (יחד עם יוסי ספיבק ואחרים) היו “האריות שבחבורה”. מלחין נפלא, מעבד בחסד עליון, ובעיקר חבר שפילס עבור רבים מאתנו, היוצרים הצעירים שבחבורה את הדרך אל קו ההתחלה. (העיבודים שבתקליטור הם מפרי עטו של גיל אלדמע).
נחום (נחצ’ה) היימן, 8/2002
Annotation last modified on 2025-06-16 14:02 UTC.